איך יכול המשפט "אם אין אני לי, מי לי" ממסכת אבות לסייע לנו בתהליך התפתחות ההכרה שלנו? המפתח טמון דווקא במי שלכאורה לא נמצא בו: האחר.
את המשפט "אם אין אני לי, מי לי" שמעתם בוודאי. בדרך כלל הוא מוזכר כאשר מישהו מבקש להדגיש ולהסביר את דאגתו לעצמו. גם אני פגשתי ופוגש משפט זה בסיטואציות שונות, ולמרות שאני מכיר בערכו ותקפותו, אני מוצא עצמי פעמים רבות חש באי נוחות כאשר הוא נשלף ונשלח כחץ אל האוויר.
משפט זה הוא מסוג המשפטים שאדם חייב להסכים עמם. הוא תופס אמת עקרונית ומתאר את הצורך הבסיסי של האדם לקחת אחריות על חייו ולהיסמך קודם כל על עצמו; בתחומים שונים של הנפש, בעלי מקצוע שונים פועלים ומחנכים לאורו. ובכל זאת, מה מקור אי הנוחות המופיעה אצלי כאשר אני פוגש בו?
נראה לי כי אי הנחת קשורה לכך שלמרות שהעמדה שמשפט זה מבטא נכונה וחשובה, היא באותה נשימה גם חסרה. מה חסר בה? האחר. כלומר, המשפט שמשמש אותנו כמקור של השראה, כדי לפתח עצמנו במו ידינו במקום לתפקד כמבקשי נדבה הנסמכים על שולחן לא לנו, מהווה בעיתות אחרות חומה בצורה ומכותרת, בה אנו כלואים, מוחזקים על ידי האגו שלנו.
אכן אם אין אני לי מי לי, אבל האם כאן זה מסתיים? מה יכול לצאת מטענה זאת? כל אחד לעצמו? אדם לאדם זאב? ואם כך, מהם החברה והקולקטיב? האם הם רק צבר של אינדיבידואלים שצריכים לפעול למען עצמם? התשובה היא לא.
ואכן, אם נחזור למקורותיו של משפט זה, נמצא שרבים ממצטטיו משמיטים שני חלקים נוספים בו.
מקור המשפט הוא מסכת אבות (פרק א' פסוק י"ג) ולהלן מופעו השלם: "הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי".
כלומר, למשפט כפי שהוא מופיע בפרקי אבות שלושה חלקים. הראשון: אם אין אני לי מי לי; השני: וכשאני לעצמי, מי אני; והשלישי: ואם לא עכשיו, אימתי. אני מבקש להראות להלן, איך שלושת החלקים הללו נוגעים בשלושה צירים, אשר בינם ובאמצעותם מתרחשת הדרמה של החיים וההתפתחות האפשרית של האדם. מהם צירים אלו? בהתאמה לשלושת החלקים המוזכרים, מדובר על ציר ההכרה, ציר המרחב וציר הזמן.
הדרך אל השחרור והחופש: דרך הקרב הפנימי והמסתורין
ציר ההכרה – קשור לתהליך ההתעוררות וההתפתחות של הכרתו של האדם. בתהליך זה לומד האדם להכיר את עצמו, ומתוך כך בהמשך גם את החברה ואת העולם. כאן אנו עוסקים ביכולת של האדם לבנות את האינדיבידואליות שלו, לבחור להיות מי שהוא, ועל ידי כך לעשות צעדים ראשונים של יציאה ממסת ההמון, מהתפקוד האינסטינקטיבי חסר ההכרה שהתגבש בעירוב של גנטיקה והטבעה חברתית, אל יכולת בחירה ופעולה מתוך הכרה.
שלב זה, ברמות הגבוהות שלו, מתואר במיתוסים ובמסורות אזוטריות של המזרח והמערב כשלב המבקש מהאדם לקיים בתוכו את העימות בין הנמוך לגבוה, בין החייתי שבתוכו ובין האנושי שבתוכו, ורק מתוך הקרב הפנימי נולד החופש המוחלט.
תהליך אדיר זה מתחיל ביכולתו של האדם לשמוע את הצורך הבסיסי בתוכו, ויותר מכך, ביכולתו לבחור לצאת לדרך. אם לא יעשה זאת, איש לא יעשה זאת עבורו – אם אין אני לי, מי לי.
ציר המרחב – בעיצומו של התהליך, ככל שהאדם מצליח להתעלות מעבר להזדהותו החומרית ומתחיל לפגוש בפסגות הרוח המאופיינת בקיומם של ערכים ואידאלים אנושיים, הוא קולט שהמסע שיצא אליו רחב הרבה יותר מאשר חזה, ומתברר לו שיצא לפגוש את עצמו ומצא את המרחב, את העולם. אז הוא מתחיל לקלוט את האשליה שבגבולות הברורים לכאורה של עצמו, אז הוא מתחיל לחוות את הקשר העז שלא ניתן לניתוץ בינו ובין בני האדם האחרים, ואף מעבר לכך.
יתרה מכך, מתוך צעידה בדרך ההתפתחות מתברר לאדם כי אחד הכלים החשובים וההכרחיים בדרך זאת הוא מעשה הנתינה והערך של הנדיבות. האדם העולה במשעול ההר, קולט יותר ויותר שהדרך אל השחרור והחופש היא דרך של התרחבות ושל חיבור, ולא של צמצום וניתוק; דרך של אהבה שהיא ביטוי לסימפטיה שיש בין כל הדברים באשר הם.
כך, האינדיבידואל שנולד כתוצאה מכך שהעז לצאת מהתודעה הכבולה של ההמונים, מוצא עצמו מצטרף שוב לזרם הרחב של החיים. שוב לא רק הוא ועצמו, אלא החיים כולם, והפעם הוא עושה זאת מתוך בחירה – וכשאני לעצמי, מה אני.
והזמן? הזמן מסתורי. יש צורך בזמן כדי לממש את תהליך ההתפתחות המתואר של האדם, על שלביו השונים, ויחד עם זאת, הרגע החשוב, הרגע היחיד שקיים, הוא תמיד עכשיו – ואם לא עכשיו אימתי?
מה חשוב יותר מבין החלקים? אין. אם לא תופס האדם באין אני לי מי לי, אין התחלה של דרך. נמצא האדם כהלך היושב בפתחה של הדרך ומצפה לישועה, ואין הוא יודע לא את עצמו ולא את האחר, ולא את הדרך, והזמן עומד מלכת.
והאדם שמחזיק אך ורק באין אני לי מי לי, יוכל להתקדם עד לגבול מסוים, וממנו לא ינוע. כן, יש צורך בלקיחת האחריות הראשונה, בהתנעת המנוע, אבל אם תמשיך המוטיבציה לזעוק אני ובלתי עוד, בזה תסתכם הדרך – בגילוי מבואות האני.
ושני חלקים אלו, אם לא יחוברו לממד הזמן – לכאן ולעכשיו – יישארו רק כדימוי או תמונה של תקווה, שלא באמת נעורה לחיים.
אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה?
אם נביט נכוחה אל החברה בה אנו חיים, חברה מערבית חומרנית המחנכת לצרכנות כערך, המעודדת את חבריה לקחת ככל יכולתם ולא ככל צרכם, נהיה חייבים להסכים כי כיום אנו אוחזים חלקית בעיקר בחלקו הראשון של המשפט, אם אין אני לי מי לי. כוח האינדיבידואל, לעשות לביתי, "אני לא פראייר", חוזים אישיים, אלפי חברים אבל בפייסבוק… מכירים? ומה עם הילדים, והחלשים, והעניים, והקשישים, וניצולי השואה, והחולים, והנכים, והעובדים מבוקר עד לילה ומתקשים להוציא את לחמם? מה נאמר להם? אם אין אני לי מי לי, דאגו לעצמכם?
חווית הקולקטיב והערבות ההדדית נחלשו וחסרות. כל אחד לעצמו, שחור ולבן, דתי וחילוני, מזרחי ומערבי, יהודי וערבי, פליט מכאן ופליט משם, מהגר ועולה, דתי וחרדי, פיסות של נפרדות אין קץ. וגם אם לרגע מסתמן חיבור כזה או אחר, פעמים רבות יתגלה כי הכסף הוא שמדביקו.
לא צריך "אם אין אני לי מי לי" להוציא את אחריות הכלל, ולא צריכה אחריות הכלל להסיר מאחריות הפרט. על שניהם לחזק האחד את השני, ועכשיו.
ומה עם ההכרה של "כאשר אני לעצמי מה אני"? לא נבין ולא נחוש בחוסר, כל עוד החומר הוא הציר, וככזה הוא מוגבל והמשחק הוא או אני או אתה, והבה נלקט מכל הבא ליד.
ולרגעים פה ושם שומעים איש או אישה בתוככי כלוב הזהב קול אחר, ועולה בהם צורך, אולי לבחון אחרת. אז פעמים רבות קול הספק ודיכוי ההמון ילחשו באוזנם: בסדר, אם אתם מתעקשים על חיפוש ומשמעות ובחינה מחודשת ודרך אחרת, בסדר, אבל לא עכשיו. עכשיו יש דברים דחופים על הפרק. צריך לסיים ללמוד וללכת לצבא, והנה טיול השחרור, וצריך להקים משפחה ולבסס מעט את החומר, עוד רגע, כאשר יהיה פנאי ושקט יגיע הזמן. אבל אם לא עכשיו – אימתי?
עורו אחים ואחיות, גיבורים, הרפתקנים, מבקשות ומבקשי חכמה. אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה? בשבילכם, אבל כבר הבנו שלא רק. הכתובת על הקיר כבר שנים רבות, ובאין ספור שפות.
והנה בשפת הקודש העברית, כאן ועכשיו, כדי לבדוק ולבחון, למשש ולממש: "אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי".
רונן חלבי