נדמה שהפחד הקמאי ביותר של האדם הוא הפחד מהמוות. ועם זאת, אין עוררין על כך שכולנו נמות, ביום מן הימים. סיפורה של הרופאה שחוללה מהפכה ביחסו של העולם המערבי לגוססים, לחולים ולבני משפחותיהם, ושינתה את הדרך בה אנו מתייחסים אל המוות
"אין מקריות בחיים, אפילו לא נסיבות הלידה שלנו, והדברים שאנחנו תופסים כטרגדיות למעשה אינם טרגדיות כלל, כי אנחנו יכולים לבחור להתייחס אליהם כאל הזדמנויות לגדול, ואז ניווכח לדעת שהם בעצם אתגרים שאנו עשויים להזדקק להם כדי לשנות את חיינו". ("המוות חשוב לחיים", אליזבט קובלר-רוס).
ד"ר אליזבת קובלר-רוס (2004-1926) היתה פסיכיאטרית שווייצרית-אמריקאית מהפכנית בתחומה. היא פעלה בתקופה מטריאליסטית, שבה שלטו שיטות הרפואה האקדמיות, ועם זאת העזה לפתח תפיסה רוחנית, הומנית והוליסטית לגבי הטיפול באדם החולה. במוסדות הרפואה זו היתה מהפיכה.
פרפרי הנשמה
קובלר-רוס נחשפה למוות לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, עת עבדה במחנה פליטים ליד ציריך. עם תום המלחמה, ב-1945, ביקרה במחנה ההשמדה מיידנק, כשהיא בת 19 בלבד. היתה זו חוויה מכוננת עבורה, שגרמה לה זעזוע עמוק. במהלך הסיור שערכה במחנה הבחינה בציורי פרפרים שציירו ילדים על קירות הצריפים בהם הוחזקו בלילה האחרון לחייהם. היא תהתה מה פירוש הסמל הזה ולמה בחרו הילדים לצייר דווקא אותו. שנים לאחר מכן, בעקבות חוויות מיסטיות שחוותה, דיברה קובלר-רוס על סמליות הפרפר: "לזכרם של הילדים באושוויץ ובמיידנק אנחנו משתמשים במודל של הגולם והפרפר. אתם כמו פקעת הגולם של הפרפר. פקעת הגולם היא מה שאנחנו רואים בראי – רק משכן זמני של האני האמיתי שלכם. כשפקעת הגולם ניזוקה ללא תקנה, אתם מתים ופקעת הגולם, שנוצרה מאנרגיה פיזית, תשחרר – באופן סמלי – את הפרפר… החלק הנצחי שבכם ישוחרר מהקונכייה הפיזית שלכם. מה שאתם קוברים או שורפים הוא לא אתם, זו רק פקעת הגולם".
קובלר-רוס ידעה שתהליך המוות כרוך בסבל עבור החולה ובני משפחתו, ולכן לימדה שהסבל הזה מהווה גם הזדמנות לגדילה ולהתפתחות אישית ורוחנית: "כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או כקללה, אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים".
לדעת למות, לדעת לחיות
כשסיימה קובלר-רוס את לימודי הרפואה, נסעה לניו-יורק בעקבות עבודתו של בעלה. היא התמסרה לעבודתה בבית החולים ושם נחשפה לטיפול הניתן בבית החולים למאושפזים הגוססים, וליחס למשפחותיהם. הם היו "מוקצים", איש כמעט לא שוחח איתם או נגע בהם, ובוודאי לא הייתה הכרה בצרכים הרגשיים שלהם ושל משפחותיהם, או הכנתם לקראת המוות. הטיפול היה פיזי-תרופתי בלבד, והתבסס על מחקרים רפואיים. היא כתבה: "הידע עוזר, אבל ידע לבדו לא יכול לעזור לאף אחד. אם לא תשתמשו בלב שלכם ובראש שלכם ובנשמה שלכם, לא תוכלו לעזור לאף אחד. בכל שנות העבודה שלי עם חולים למדתי, שגם אם הם סכיזופרניים כרוניים, ילדים הסובלים מפיגור קשה או חולים גוססים, לכל אחד יש מטרה. כל אחד יכול ללמוד מכם או להיעזר בכם, אך גם להפוך למורה שלכם".
כך החלה קובלר-רוס לעבוד עם חולים סופניים, מבוגרים וילדים כאחד. לדבריה, חולים סופניים מלמדים אותנו לא רק על תהליך המוות, אלא גם איך לחיות כך שלא יוותרו דברים לא פתורים עבורנו.
בעקבות עבודתה הממושכת עם ילדים ומבוגרים, היא זיהתה חמישה שלבים שחווה אדם חולה, או אדם הקרוב למוות שלו עצמו, או של היקר לו. השלבים אותם היטיבה לתאר הינם: הכחשה, כעס, התמקחות, דכאון וקבלה.
קובלר-רוס הצביעה על כך שהיחס של החברה המערבית למוות הינו יחס של הכחשה, התעלמות, חוסר קבלה ובהלה. לדבריה אנשים נמנעים לדבר על המוות, מתוך הנחה ילדותית ש"אם לא מדברים על זה – זה לא קיים".
כרופאה וכאדם, יחס זה היה בלתי נתפס עבור קובלר-רוס, והיא החלה להנהיג נורמות חדשות לפיהן ניתנה אפשרות לחולה הסופני להיות מטופל גם בביתו, להיות שותף להחלטות אודות טיפולים, מינון התרופות, משככי הכאבים שהוא מקבל, תוך מתן ליווי רגשי לו ולבני משפחתו. את מודל הטיפול הזה, המהפכני לזמנו, היא החלה להפיץ בבתי חולים, בתי אבות, הוספיסים, ובקרב מוסדות רווחה לקשישים.
"אני חושבת שהמתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מהחולים הייתה ההבנה שיש משהו מעבר לתרופות, מעבר לטיפולים חשמליים ומעבר למדע הרפואה. שבעזרת אהבה ואכפתיות אמיתיים אפשר לעזור לאנשים רבים מאד להחלים".
מסע הפרידה מן החיים
קובלר-רוס ראתה במוות חלק מן החיים, חלק ממסע עצום ואינסופי של האדם, וחינכה דורות של מטפלים ומטופלים לראות בו מלווה קבוע, המעורר בנו דווקא את הצורך למצוא משמעות, להחליט על סדרי העדיפויות, לא לבזבז זמן, ולנהוג באנושיות גם כשהזמנים קשים ומאיימים.
לדבריה, תהליך ההיפרדות מהחיים מעניק הזדמנות לחולה ולבני משפחתו להעלות את "העניינים הלא פתורים" ביניהם, ולאפשר למת להמשיך את דרכו הלאה בשלווה ובשלמות. על-מנת שיתאפשר תהליך אמיץ שכזה, נדרשים החולה ובני משפחתו להעז "להסתכל למוות בעיניים", לקבל את דרכו של האדם בעולם, את בחירותיו, ולעזור לו ולהם להשלים עם מה שהיה ועם מה שלא היה.
"אם אתם חיים נכון, אתם אף פעם לא מפחדים למות. למות זו ההנאה הגדולה ביותר שמחכה לכם. אתם בכלל לא צריכים לדאוג או להיות עסוקים בזה, אלא במה שאתם עושים היום. אם תבחרו היום את הבחירה הגבוהה ביותר בכל דבר, לא רק במעשים, אלא גם במילים ובמחשבות, רגע המוות יהיה לכם רגע מבורך בצורה שלא תיאמן".
בחירה גבוהה פירושה לפעול בצורה אתית, מתוך המקום הטהור ביותר בליבנו. למצוא משמעות בכל מעשה, להיות הכי טובים שאנו יכולים להיות – שהרי בסוף יום כזה, אנו הולכים לישון מתוך סיפוק ושלמות. בסוף חיים כאלה, נוכל למות בשקט, עם סיפוק, ופחות חרטות.
ואולם עבודתה של קובלר-רוס לא תמיד התקבלה בברכה על ידי הסביבה. יוזמתה להקמת הוספיס לתינוקות וילדים הנגועים באיידס, נבלמה ב-1985 על ידי תושבי האזור שחששו לגור בסמיכות לנשאים של המחלה. ב-1994 הוצת מרכז טיפולי שהקימה, ככל הנראה על ידי מתנגדים לעבודתה עם חולי איידס.
מסר של חמלה ושל אומץ
ב-1995 סבלה קובלר-רוס מסדרת אירועים מוחיים, שהותירה אותה בשיתוק חלקי וגרמה לסגירת מרכז הריפוי אותו ניהלה. בראיון שהעניקה בשנת 2002 הצהירה קובלר-רוס כי היא מוכנה למוות ואינה חוששת מפניו. בשנת 2004 הלכה קובלר-רוס לעולמה.
מאז החלה את פועלה לימדה אודות הגישה הטיפולית והאנושית לנוטים למות ולקרוביהם במכללות, סמינרים, בתי ספר לרפואה, בתי חולים ומוסדות לעבודה סוציאלית. במהלך חייה קיבלה 20 אותות הוקרה, וב-2007, שלוש שנים לאחר פטירתה, נכנסה להיכל התהילה הלאומי של הנשים האמריקאיות.
מעורר השראה לראות כיצד פועלה של אישה אחת השפיע ושינה מציאות של אנשים רבים כל כך. קובלר-רוס גרמה לשינוי חברתי מהותי ביחס למוות. היא נטעה בקרב בני אדם, רופאים, מטפלים, חולים, ילדים ומשפחות, רוח של חמלה, אהבה, קירבה ופתיחות אמיצה. המסר שלה היה מאוד ברור: "חברתנו תתקדם רק אם נפסיק לרטון על מגרעותיה ונאזור אומץ לעשות משהו בנידון. קשה ומכאיב להודות בפחדינו… רק האמיצים שבינינו מסוגלים להודות בכך. אלה שמסוגלים להיאבק בקושי, בעלי התקווה הרואים אור בקצה המנהרה, הם אנשים העשויים ללא חת, שהיה להם האומץ להיאבק בקשיים שבנפשם פנימה – וכך גם בחברה בכללותה".