מה יכול המחזה אותלו ללמד אותנו על עצמנו? מה הוא יכול לספר לנו על אותם רגעים שבהם אנו אחוזי ספק עצמי, מפקפקים בעצמנו ולא סומכים על יכולותינו? איזה כוח מסמלת דסדמונה במחזה – ואיך יכול הכוח הזה לרפא את הספקות העצמיים שלנו?
ברור שמעבר לבידור, התיאטרון יכול להיות גם אמצעי לחקור את העולם שבו אנו חיים, ומה פירוש להיות אנושיים. לאחרונה הזדמן לי לקרוא מחדש את המחזה אותלו, שבו עוסק שייקספיר בחוויה אנושית שהיא רלבנטית תמיד. כשקראתי שוב ופגשתי את הדמויות שוב לאחר שנים רבות, החל נושא אחר לצוץ לנגד עיני. הנה הניסיון שלי לשתף את מה שלמדתי מהמחזה משלוש הדמויות המרכזיות – אותלו, דסדמונה ויאגו. עבורי, לשלוש הדמויות הללו יש חשיבות מרכזית בהעברת משהו מהותי בחוויה האנושית.
בתחילה, אותלו מוצג כמפקד צבא אמיץ, מוכשר ושאפתן, שהשתתף במסעות מלחמה ידועים רבים וצבר ניסיון במסעותיו. המחזה מתחיל כשאותלו הבטוח בעצמו מתחתן בסתר עם אהובתו דסדמונה, ומוכן להתמודד מול בתי המשפט, מכיוון שהוא לא מאמין שעשה משהו רע; הוא פשוט הלך בעקבות ליבו. עם זאת, כשזרעים של ספק מכים שורש, אהבתו של אותלו לדסדמונה נחלשת, והוא נכנע לחוסר הביטחון שלו. בסוף המחזה, אותלו מאשים את דסדמונה בבגידה, הורג אותה, ודמותו הופכת לאדם מטורף מאשמה שבסופו של דבר מתאבד, כיוון שהוא מבין שלא נותרה לו מטרה לחיות עבורה. הצירוף של אהבה ובגידה הם נושאים ברורים של הטרגדיה השייקספירית הקלאסית הזו.
אז אילו השתקפויות של המצב האנושי נוכל למצוא באותלו? האם המחזה יכול להיות מטפורה למסע החיים האנושי? האם המחזה יכול לחקור את החוויה האנושית, השזורה בכוחות מנוגדים של מעלות ושל ספקות?
ספקות עצמיים מכרסמים
אנו נולדים לעולם הזה ללא ספקות או בלבול. אנו מלאי סקרנות ופליאה, מסוגלים לזהות יופי באופן טבעי ולהוטים לחקור, צמאים להרפתקאות, חמושים באומץ ובנחישות. עם זאת, ככל שאנו גדלים, המחשבות, הרעיונות והתפיסות שלנו מושפעים לרוב מהסובבים אותנו: ההשכלה שלנו, הנסיבות שלנו והחוויות שלנו. אבל האם יכול להיות שדסדמונה ממשיכה ללחוש לנו בשקט את קריאת הנעורים? למרות גורלה, דסדמונה לעולם אינה מפקפקת או מטילה ספק ביושרו ובנאמנותו של אותלו. היא מגנה עליו עד נשימתה האחרונה. נראה שדסדמונה היציבה מסמלת את סגולות היופי, הטוב, הטוהר והאהבה שאיתם הזדהה אותלו בתחילה. אולי הנאמנות הבלתי פוסקת של דסדמונה מציעה רמז לכך שיש לנו כבני אדם את היכולת לשאוף ולבטא מידות טובות ללא קשר לנסיבות החיצוניות. החשד של אותלו בנאמנותה יכול להצביע על חוסר יכולתם של בני אדם לשמור על חתירה כנה אחר המעלות הללו.
לספק יש דרך להפוך את עצמו למורכב יותר יותר, בדיוק כפי שיאגו מוסיף עלילות ובלבול במחזה. אפשר לטעון שיאגו, זה שמעורר את השאלות, אחראי לטרגדיה. עם זאת, האם לא יכול להיות שיאגו הוא רק תיאור של האלטר-אגו של אותלו, של משחקי המוחות ושל הספק העצמי?
מניסיוני, ספקות תמיד מציגים את עצמם כשאלות מטרידות ומנדנדות, ולפעמים מגיעים עד להצהרות שליליות. לדוגמה, הם עשויים להתחיל ב-למה אני לא יכול? איך אני יכול? האם אצליח? ומהר מאוד הם הופכים ל"לעולם לא אצליח, אני לא יכול".
בהזדמנויות שבחרתי להאמין לספקות שלי, הבנתי שזה משתק אותי וגורם לי להימנע מכל פעולה. בכך אני מאבד הזדמנות להביע את הנחישות שלי להתגבר על אתגרים. בדרך זו, ספקות יכולים להיות משתקים, ולעוור אותנו מול כל הזדמנות. אולם כאשר מתעוררים ספקות כאלה, גיליתי גם שתמיד יש לי את האפשרות להאמין בהם, או לפתור אותם.
התגברות על הספק
באופן פרדוקסלי, גיליתי שגם לספקות יש קול של יכולת, שעלול להיות חלש בהתחלה. ככל שאני מקשיב יותר, הקול הזה מזמין אותי להעז יותר ולהיות מסוגל לפעול. בהתמדה, אפשר לחשוף את מה שמעבר לספק, וכך לחזק את השכנוע הפנימי שלנו.
חוויה כזו של התגברות על ספק יכולה לעזור עוד יותר, כאשר נתמודד עם ספקות נוספים בעתיד. לדוגמה, כאשר אנו מתמודדים עם הדילמה של חוסר יכולת לבצע משימה קשה, עלינו לזהות את הפחדים השונים: פחד מכישלון, פחד ממחויבות, אם להזכיר רק כמה. להיכנע לקונפליקט זה להזדהות עם המגבלה. אבל כבני אדם, יש לנו גם את היכולת לחוות מעלות פנימיות שאינן תלויות או מוגבלות בנסיבות.
הנרטיב של אותלו יכול אפוא לסמל את ההשלכות של השתלטות הפחדים שלנו, של אי זיהוי היכולות האמיתיות שלנו ואת הטבע והפוטנציאל המולד. בניגוד לאותלו, בזמן שאני חי את חיי היום, גיליתי את היכולת לזהות את לחישות דסדמונה בתוכי למרות הצעקות הרמות של יאגו. בכל יום, אני שואף ליצור הרמוניה בין הקולות האלה. כשיאגו אומר, "אני לא יכול להשיג את מה שהתכוונתי לעשות, אני לא מסוגל לעשות זאת," דסדמונה לוחשת בעדינות, "האם זו לא הזדמנות טובה להפוך את עצמי למסוגל?". במעמקי קבלת ההחלטה, מה שנדרש ממני הוא בחירה – כזו שאינה מוגדרת על ידי מגבלותיי אלא כזו שהיא תולדה של אמונה עצמית פנימית. קסם קורה כשאני מתמסר לקפיצת האמונה הזאת – ומבין שאני יכול לעוף!
אחת הדרכים להתמודד עם הפחדים, היא פשוט להתחיל בעבודה לקראת המשימה עצמה. אחרי שהתחלתי את המשימה, אני מבין לפעמים כמה הפחדים היו מטופשים מלכתחילה; תוצאה של הפנטזיה שלי. לפעמים אני מבין שלמרות הפחד, אני יכול לגרום לדברים לעבוד. בהדרגה הפחד מתחיל לאבד את אחיזתו, כי באמצעות הפעולה, אני מצליח לקלוט שאפשר להתעמת עם הפחד.
דסדמונה – כוח של אהבה ושל ריפוי
כשאני מסתכל אחורה ומהרהר בספקות שעמם התמודדתי, אני מתמלא בהכרת תודה. ההתלבטויות שלי נתנו לי הזדמנות לחזק את ההחלטות שלי, להתגבר עליהן על ידי הפעלה וחיזוק של המעלות שלי. לאורך הדרך עשיתי טעויות שאותן אני מעריך כשיעורים יקרי ערך. זה יהיה טיפשי לאחל או להאמין שספקות ופחדים פשוט ייעלמו. בלעדי אלה, אולי לעולם לא היינו מסוגלים לזהות על מה אנחנו צריכים להתגבר, ולצמוח.
ניתן לשמור על דסדמונה בחיים. בניגוד לאותלו, יש לנו את היכולת להשתיק את יאגו, ולחזק את האהבה לדסדמונה. מה שאנחנו יכולים לקחת מאותלו של שייקספיר, אם כן, הוא הצורך לפתח הכרה פנימית באותן יכולות שלנו שעוזרות לנו לפתח מצפן פנימי שינחה אותנו, מצפן שיכול לעזור לנו להישאר ממוקדים במעלותינו. אנחנו לא צריכים להשתכנע מדחפיהם של הספקות. אנחנו יכולים להילחם בקקופוניה של יאגו ולכוון את עצמנו לשיר היפה של דסדמונה.