הנוף מחלון הרכבת הלך והיטשטש בגשם המתגבר. פשוט לא יאומן איך הכל משתבש לי. רציתי בסך הכל לנצל את היממה וחצי שנותרה לי בצפון צרפת בשביל לטייל קצת, ודווקא אחרי שבוע סביר למדי – התחיל לרדת הגשם הזה. רק הבוקר נגמרה הסדנה שבה השתתפתי והחברים המקומיים הציעו לנסוע לעיר לאן (Laon), כמה שעות נסיעה צפונה ברכבת. אז זרמתי. הקפיצו אותי לתחנה הקרובה ושם התברר לי למרבה הזוועה, שנגזר עלי לשרוף שלוש שעות בהמתנה לרכבת הבאה, בעיירה הכי אפורה וחסרת ייחוד בצרפת. נגררתי לי עם התיק הכבד שלי בחיפוש אחרי איזו נקודת עניין, וצפיתי בדאגה גוברת בשמיים שהתקדרו כמו מצב הרוח שלי. תוך זמן קצר, הרוח הקרה הביאה איתה מין רסס של טיפות קטנות ומציקות, ואני נמלטתי בחזרה לתחנה.
ועכשיו אני בקרון שלי, ואפילו מהנוף הירוק אני לא יכול ליהנות. אפור. אפור ורטוב. מזג האויר המזופת קודח מנהרה ישר אל תוך הלב שלי, וההבנה הקרה מחלחלת פנימה:
אני לבד.
אני לבד כל כך פה…
אני בדרך למקום זר, אני לא יודע כמה זמן תימשך הנסיעה, אני לא מכיר אף אחד, לא מדבר את השפה, לא יודע איפה אשן, אני לא יודע מה בכלל יש לעשות ביעד והגשם עומד להרוס לי כל סיכוי ליהנות…
אני כל כך אומלל, וכל דקה שעוברת זה רק מחמיר, כמו הגשם.
ואחרי שעה נוראית שכזו הבנתי פתאום מה אני עושה… זה הכל אני. אני הורס לעצמי את הסוף של החופשה במו ידי, או ליתר דיוק במו-ראשי. לא, אין מצב שזה נמשך ככה. אבל מה הסיכוי שאפשר אחרת? והמילים Change your heart עלו משום מה בדעתי.
אז ניסיתי שוב להסתכל על המצב:
אני לבד, כלומר, אני חופשי…
מממ…
כלומר אני לא צריך להתחשב באף אחד, אני יכול להיות לגמרי ספונטני…
אין לי מושג מה אני עומד לעשות. זה לא רע…
זה בעצם טוב!
אין לי מושג מה אני עומד לעשות! אני עומד לזרום, אני…אני…
בדרך להרפתקה!
וככל שנקפו הדקות ונתתי רוח גבית למחשבות האלו, מצב הרוח שלי לא רק שהשתפר, הצלחתי להביא את עצמי לכזאת שמחה והתלהבות שכאשר ירדתי מהרכבת כעבור חצי שעה, הגשם שירד עלי רק הגביר את תחושת הקסם.
וואוו! אני בעיר שאני לא מכיר, אני מלא אנרגיה והתלהבות, יורד עלי גשם וזה…
בכלל לא מזיז לי!
טוב, התעורר החלק הפרקטי שבי, אם אני רוצה להסתובב פה, אני חייב להיפטר מהתיק הענק הזה.
איך מוצאים מלון? לא יודע, אין לי אינטרנט, אז אבדוק באינפורמיישן סנטר.
הוא נמצא בראש הגבעה הענקית הזו? אוקי, הכל טוב.
אני והתיק צועדים בראש מורם לעבר הגבעה, הגשם הופך שוב לרסס עדין, וגרם מדרגות שאת קצהו אני לא רואה נפרש לפני בתלילות.
קטן עלי!
אני מטפס ללא חשש, בלי לחשוב כמה זמן זה ייקח וכמה זה קשה עם 20 קילו על הגב. כעבור עשר דקות אני עדיין מחייך, כבר מתקלף מהפליז ומהסווטשרט, ועם חולצה אחת דקה ומצח רטוב מזיעה אני פוגש לפתע אישה מקומית כבת ארבעים, שיורדת מולי במדרגות בעודי מטפס בנחישות בכיוון ההפוך.
"לאן אתה הולך?" היא שואלת, באנגלית טובה למדי.
"לאינפורמיישן סנטר, אני מחפש לי מלון ללילה, הגעתי היום ויש לי עד מחר לבלות פה. את יודעת אולי איפה יש פה איזה מלון או אכסניה?"
"מממ…מה דעתך להתארח אצלנו היום?" היא שואלת.
לזה לא ציפיתי. אני לא מאמין שזה אשכרה קורה לי! איזה טוויסט בעלילה!
"אה בטח, כן…", אני מחייך, "בשמחה!… וואוו, תודה רבה לך!" אני אומר, ומתקשה להסתיר את ההפתעה.
"אז בוא, אנחנו גרים פה קרוב"…
וביחד אנחנו ממשיכים במורד אותו גרם המדרגות וכעבור דקותיים נכנסים דרך שביל צר ויפה אל הבית. עשרים דקות אחר כך, אני כבר אחרי מקלחת חמה, יושב ומקשקש עם אנדריאה על כוס תה מול החלון הגדול אל הנוף. הגשם כבר פסק לגמרי בינתיים ושמש חודרת בין העננים. כעבור שעה חוזרים הביתה גם שני הילדים עם ברנרד האבא, מוזיקאי חייכן עם בלורית קוצנית שמרוחה בג'ל כמו טינאייג'ר. הוא מקבל אותי בלחיצת יד חמה, כאילו זה הכי מובן מאליו שאשתו הזמינה הביתה זר שפגשה ברחוב, אחרי דקה של שיחה.
את המשך היום ביליתי יחד עם אנדריאה וברנרד. אחרי ארוחת צהרים בביתם, הם לקחו אותי לראות את הנוף ואת הרחובות והבתים היפים של העיר העתיקה בראש הגבעה. מראש המדרון צפינו בשמש שוקעת ובפנסי הרחובות נדלקים בנוף העירוני הכחלחל שמתחתינו. משם הם לקחו אותי במפתיע למופע אורות מרהיב שהוקרן על חזית הקתדרלה הגותית הענקית שמתנשאת מעל לעיר, שכמובן לא היה לי מושג על קיומה או קיומו…משם זרמנו בנחת לפגוש בפאב הסמוך ערימה שמחה של חברים וחברות של הזוג, שהזמינו אותי לבירה ועוד בירה. הם הכניסו אותי בקלילות נעימה אל החבורה, מבלי להפוך אותי לאטרקציה גדולה ומבלי להשאיר אותי בצד, למרות שרוב הזמן השיחה התנהלה בצרפתית.
אחרי שינה טובה במיטה חמה, בחדר קטן משלי בביתם, קמתי בבוקר לארוחת בוקר עם אנדריאה והילדים, בן 8 ובן 11 שניסו לתקשר איתי באנגלית רצוצה אך נחושה. מבדיקה קצרה בלוח הרכבות התברר כי עלי למהר ולנסוע עוד באותו הבוקר כדי להספיק להגיע בזמן לטיסה שלי. נפרדתי בחוסר רצון ובתודה ענקית מהמארחת שלי, וירדתי באותו גרם מדרגות ארוך אל תחנת הרכבת. גרם שאולי סימן יותר מהכל, התעלות של הנפש ולא רק של הגוף.
אין דרך אחרת להסביר את החוויה מלבד – קסם. מרגע שהחלטתי לשנות את דעתי על המצב, העולם כולו חישב מסלול מחדש עבורי, ופרש לפני שטיח אדום. מחוויה של אומללות עברתי בתוך זמן קצר לשמחה גדולה, ואחריה זכיתי לחוויה נדירה של פתיחות ונדיבות אנושית מזרים גמורים. כל מה שהייתי צריך, הוא לא להסכים להיות קורבן של המצב. להחליט שמה שנדמה לי כרגע כרע, הוא בעצם – טוב. להסכים שמה שנראה כמו גורל שכפה עצמו עלי, הוא בעצם הזדמנות עבורי ליצור את גורלי שלי, בדרך שאני בוחר. וכשאני בוחר "To Change my heart" אז אפילו הגשם יפסיק לרדת, במיוחד בשבילי.