מזרח

כמו כל פרידה בחיים שלנו, גם פרידה מהמרכז של אקרופוליס בירושלים, היא הזדמנות להסתכל על כל הטוב ולהיוולד מחדש, למרות הכאב, למרות המרחק...

אבן ה״מזרח״ היתה מותקנת בבתים, בקיר המזרחי המסמן את הכיוון לירושלים, על מנת לכוון את התפילה לכיוון של בית המקדש. שלטי ״מזרח״ נמצאו בבתי כנסת עתיקים, ובבתים יהודיים מסורתיים ברחבי העולם, גם אם הכיוון לירושלים לא היה מזרח אלא (בשל מיקום גיאוגרפי) לכיוון דרום. ״המזרח״ הפך להיות מושא לתקווה, לגעגוע, לחיפוש אל עבר ירושלים – שהיא לא (רק) עיר, אלא מסמלת את ירושלים של מעלה. סמל לקדושה.ואני? אני בכלל מגיעה מבית חילוני.גדלתי בקיבוץ, ללא שום זיקה דתית ואפילו כשסבתא רבא שלי החליטה שהיא תורמת מכספה ורוכשת ספר תורה גדול ויקר לקיבוץ – עלתה ביקורת רבה בקרב בני המשפחה, כ י״מה לנו ולספר תורה?״…אבל מזה 15 שנה שאני לומדת בירושלים. ולמרות היותי חילונית, משהו מה״ירושלים של מעלה״ הזו – נגע ונכנס לי לעצמות וללב.איכשהו, ה׳ירושלים׳ הזו, שתפסתי אותה רוב נערותי וצעירותי כעיר של מחלוקות, דחיסות, לכלוך ואבן, כזו שסוגרת עלי עד שאין אוויר לנשום – הפכה להיות מקום יקר ואינטימי שבו אני נושמת אחרת.החיים ותלאותיהם הלא צפויים הביאו אותי לגור ליד ירושלים, לעבוד בירושלים ובתור תלמידה פילוסופית – להצטרף לסניף הירושלמי של אקרופוליס החדשה.

וכך גיליתי את ״המזרח״ שלי.

לצד הפילוסופיה, ואולי בגלל שאני לומדת פילוסופיה כזו, המבקשת להתחכך עם המציאות והרחובות (מלוכלכים ודחוסים ככל שיהיו) שבה – למדתי אט אט לאהוב את האזורים העדינים והרגישים בעיר (מכירים את צילומי האריחים במדרחוב הקטן ההוא, שיוצא מאגריפס?); את ״חדרי הפלאות״ של העיר (מהנסן דרך המפעל ועד בית אליאנס, שלפעמים ישיבה בחצר שבו הזכירה לי שלא צריך הרבה כדי להתפלא); היערות הקטנים שבאמצע העיר שנתנו לי להרגיש שאני בלב הטבע; את המקומות שבהם יכולתי להעלם ולהיכנס לתוך סיפור אלמותי (יש כל כך הרבה…. האהוב עלי הוא חצר סרגיי); את בתי הקפה שהם כל כך שונים מאלה שבתל אביב – הם כמעט משפחתיים… לאט לאט – למדתי לנשום. כן, גם בתוך האבן.

אור כבה בירושליםבימים אלה, אחרי כמעט 23 שנים, המרכז של אקרופוליס החדשה בירושלים נסגר.כאדם הרפתקן, כמי שחיה את החיים כמסע פילוסופי רב תלאות – אני יודעת שהכל בסדר.שאמשיך ללמוד במרכז אחר, שלא אחדל להיות הפילוסופית שאני, שהדרך מתמשכת, ארוכה ומפותלת ואין לדעת לאילו הזדמנויות מרגשות ומפעימות אזכה מהשינוי הזה.אבל בכל זאת – אני (ואנחנו) בלב רגע כואב וקשה של פרידה. פרידה מבית.וכמו כל שינוי, כל עזיבה ופרידה, בין אם מאדם ובין אם ממקום, מפגישה אותנו עם הפחדים הגדולים והכואבים שלנו – הפחד מהמוות. הפחד להישאר לבד.זה לא מוות אישי-אישיותי, אבל יש כאן מקום שהיה מרכזי בחיי – ואיננו עוד. לא באותה הצורה. לא עם אותם האנשים. לא באותם הקירות, הספרים והתמונות.בדרך כלל אני טובה בפרידות. אני יודעת להגיד את הדברים הנכונים, להוציא את השיר המתאים, יש לי פלייליסט נפלא בספוטיפיי ששמו ״תוגה מתוקה״ שאני יודעת שאבכה בו עד כלות. אני גם מכירה את הצורך שלי להתפרק, להתנתק וגם להיאסף. בדרך כלל בסדר הזה, לרוב לא הרבה זמן.אבל מול הפרידה הזו – אני עומדת שותקת.זו לא רק פרידה שלי, למקום אחר. זה סיום של תקופה. של מקום שהוא מקום יקר לכל כך הרבה אנשים. ובאמת שתכננתי לרקוד את הפרידה הזו! דמיינתי את כל האנשים הטובים שנפגשו בסניף שלנו למשך כל כך הרבה שנים – נפגשים. דמיינתי את הבית הזה מלא בזכרונות ובחיבוק של יחד. תכננתי שיהיה שמח.אבל תכנונים מחד ומציאות לחוד. ואני מבינה שאני בשבר. אני צריכה להיות בו, אני לא יכולה להאיץ ממנו.לא נראה שהוא מתאחה. לא בקרוב.

ה״מזרח״ הפרטי שליהמאמר הזה תוכנן להיות מאמר שכותרתו לקוחה מפיטר פן: ״למות, זו תהיה הרפתקה נהדרת״. רציתי לכתוב על הכוח של המפגש עם הלא ידוע, עם העמימות והפחדים של הסיום והסגירה, שהם כמו מוות – ואיך לראות אתם, פילוסופית, כהרפתקה.התחלתי את המאמר הזה ארבע פעמים. התחלתי ומחקתי. משהו בו לא היה אותנטי, לא ממש קרה.  ואז נזכרתי בטקסט נפלא של מיכאל וולפה היקר, סביב יצירה שהלחין ששמה ״מזרח״. וחשבתי על כך – שכל אחד מאיתנו, מאלה שהיו ועברו בסניפי ירושלים השונים – תמיד יהיה להם איזה ״מזרח״ כזה שאפשר להיזכר בה, לשאוף אליו, להיזכר.אני צריכה למצוא את ה״מזרח״ שלי –להטביע אותו בקיר הפנימי של הלב, למצוא בתוכי איזו אבן ״מזרח״ שבה ״אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״, שאזכר בשיעורים הגדולים שלמדתי ב-15 השנים האחרונות שאני כאן, שאתחזק ואתמלא בהם.באותם אנשים טובים שהיו איתנו לאורך הדרך, שגם אם עזבו ופנו לכיוונים אחרים – כל מפגש אקראי איתם ברחוב הופך לחיבוק גדול שמחזיר שנים אחורה וממלא את הלב.באותם רגעים עמוקים של עמידה ביערות ירושלים, מול זריחה, כשהלב מתרחב.במעברי סניפים רבים (סניף ירושלים עבר מספר דירות ושכונות בעיר) שזימנו לי להכיר את העיר בכל כך הרבה רבדים – מהאנשים, דרך בתי הקפה המקומיים שהפכו לבית לפני/אחרי שיעור, ועד לקשרים שאפשר ליצור עם שכונה, רחוב ומקום.בהתנדבויות הרבות שערכנו והזכירו כמה אנשים טובים טובים שותפים לכך שיהיה פה קצת יותר טוב ויחד.באפשרות הנדירה כל כך לדבר על פילוסופיה ואחדות, דווקא במקום של מאבק ושל זהות מורכבת.ובעיקר – על כך שהירושלים הזו שלמדתי לאהוב, ולהיות חלק ממנה, והיא חלק ממני – היא גם ירושלים של מטה – זו עם כל כך הרבה (יותר מדי) אנשים, כאב ומורכבות. שמתקיימים בה זו זמנית נפרדות ואחדות, חיבור וניתוק, דחיסות ונשימה, קיצוניות וגם הרבה אהבה ודמיון.וחלק ממני גם אותה ירושלים של מעלה – זו שאני מתפללת אליה ללא מלים, זו שמזכירה שיש בי את האפשרות לכוון מעבר לכל אלה, לחבר את האבן עם הרוח, לראות את האופק והזריחה, אי שם, מהיכן שלא יהיה.