תרגמה: יסמין פיאמנטה שמיר
לכל יצור חי על הפלנטה שלנו יש תפקיד בשמירה על האיזון העדין של המערכת האקולוגית. אם אחד מהם לא יבצע את תפקידו, יופר האיזון וישפיע על השלם. היום, כאשר אנו מסתכלים על הפלנטה שלנו ועל ההרס שאנו גורמים לה, אנו מגיבים בדרך כלל רגשית: בכעס, בתסכול, בייאוש ובחוסר אונים נגד כוח גדול לכאורה, שמעבר לשליטתנו. הרגש יוצר תגובה, רצון לעשות משהו בקשר לזה. רצון זה יילך איתנו עד שיעלם כי עניין אישי אחר יתפוס את מקומו. בסופו של דבר זה יוביל אותנו למסקנה שיש לקבל את הדברים כפי שהם, ולהתמודד עם מציאות זו כחלק מהחיים.
המשבר הסביבתי נתפס כאוסף של בעיות גלובליות ואזוריות שנגרמות על ידי ציבור אנונימי. והפתרון, כך חושבים לעיתים קרובות, צריך לבוא מהם. לעיתים רחוקות מאוד אנחנו באמת פוסעים אחורה וחושבים על התפקיד שלנו כפרטים בהקשר החברתי או בהקשר לסביבה שלנו. לעיתים רחוקות אנו מזכירים לעצמנו כי "ציבור אנונימי" זה מורכב מאנשים כמוני וכמוך. בין נקבל זאת ובין לאו, כל אחד מאיתנו תורם לשימוש הלא אקולוגי במשאבים הטבעיים הזמינים על הפלנטה שלנו. לפיכך, לפני הכול, כל שינוי שאנו רוצים לראות צריך לבוא מתוכנו.
פעולה אקולוגית היום היא בדרך כלל תגובה למחסור במשאבים זמינים לצריכה של הפרט היום, או בעתיד. הפתרונות לטווח קצר הם לעיתים קרובות רק טיפול סימפטומטי, מבלי שנגיע לשורש הבעיה. אני מציע בצניעות, כצעד ראשון פשוט, שנהיה מודעים קצת יותר לדפוסי הצריכה שלנו.
הנה תרגיל קטן שכדאי לנסותו: קנו חבילה של עוגיות בחנות סמוכה, מהסוג שאתם אוהבים או אהבתם כילדים, וקחו לכם פסק זמן של שקט. פתחו את חפיסת העוגיות ואכלו אחת או שתיים. התענגו על הטעם, המרקם המתפורר, הארומה, והעלו זיכרונות מהעבר על הנאתכם מעוגייה זו. חשבו מדוע עוגייה זו אהובה עליכם. ועכשיו, כשאתם נהנים מעוגייה נוספת, הפכו את החפיסה והסתכלו על רשימת המרכיבים שלה. בדרך כלל אנו עושים זאת כדי לבדוק את כמות הסוכר, השומן והקלוריות. בואו ננסה לא להתמקד ברכיבים הבריאותיים לכאורה של העוגייה לרגע כדי שהנאתנו לא תיפגע. הסתכלו על רשימת החומרים המרכיבים את העוגייה וחשבו על השינוע של כל אחד מהם. יש לקוות שיש ברשימה כמה מוצרים טבעיים. נתחיל בהם. היכן גודלו? באיזה מפעל עורבבו החומרים? מהו המרחק שנדרש כדי להעבירם לחנות שממנה קניתם את העוגיות?
"קילומטר מזון" הוא מושג המתייחס למרחק שכל פריט במוצר עובר במסעו מהיצרן לצרכן. המושג משמש כיחידת מדידה של הדלק הנצרך במהלך מחזור חיים של כל פריט.
בואו נתחיל עם הדגן, שהוא בדרך כלל חיטה בצורת קמח. אם הוא מיוצר בהודו, החיטה מגיעה בדרך כלל מחוות בצפון, סביב פונג’אב והריאנה. חשבו על האיכר ומשפחתו שזרעו את הזרעים, על השוורים או הטרקטור שחרשו את השדה, על המאמץ שהושקע בהשקיה, על השמש שזרחה ושהביאה להבשלת גרגרי הזהב של החיטה. חשבו על תהליך הקציר, על הדיש שמפריד את החיטה מהמוץ, על איסוף החיטה לשקים ושינועם מהחווה לשוק המקומי. שם הם נמכרים ומובלים יחד עם עוד מאות שקים כאלה, ממאות חוות אחרות, אל סף המפעל שבו מיוצרת העוגייה.
נעצור לרגע של הכרת תודה לחקלאים על גידול הדגן.
עד כה דיברנו רק על הקמח. חשבו על מרכיבים טבעיים נוספים בעוגיות. הסוכר גדל בביהאר או במהרשטרה הדרומית. הקקאו צומח באפריקה או בדרום אמריקה. אגוזים באים מקליפורניה, טורקיה או קשמיר, פקיסטן או אפגניסטן. כל מרכיב עובר תהליך של גידול, איסוף, עיבוד ושינוע.
נחזור למפעל שבו רוכזו כל החומרים, מסודרים בקפידה, מוכנים לשלב של עיבוד הבצק. חשבו על פועלי המפעל שנשאו את השקים הגדולים ורוקנו אותם אל התערובות התעשייתיות, וגם על מפעילי המכונות המשגיחים שכל המרכיבים הוספו בכמויות הנדרשות. חשבו לרגע על האנשים המעורבים בתכנון הייצור באמצעות מכונות, ללא מגע יד אדם. אותן מכונות מסוגלות לערבב בדיוק ולשכפל עוגיות זהות. אחר כך חשבו על האש שאפתה הכול לשלמות פריכה ועל תהליך האריזה שעטף יפה ובצורה מסודרת את העוגייה הקטנה, כמו זו שאתם מחזיקים בידכם כעת, ולאחר מכן לתוך קרטונים גדולים יותר כדי להישלח לחנויות ברחבי הארץ.
נוסף על כך, שִקלו בכל שלב את צריכת הדלק והחשמל ואת התשתיות. כל השימוש העצום הזה במשאבים נעשה רק כדי להבטיח שנוכל ללכת אל המכולת השכונתית, למצוא את חפיסת העוגיות האהובה עלינו ושיהיה לה טעם זהה בכל פעם שנפתח את עטיפת הפלסטיק. שקלו גם את מערכות סילוק האשפה הנדרשות עבור עטיפות הפלסטיק: משאיות האשפה, הפרדת העטיפות למיחזור, המטמנות…
ורק כדי שיהיה ברור, חשבו על כך שאנחנו 7 מיליארד בני אדם על הפלנטה, וכל אחד מאיתנו רוכש אלפי פריטים שונים במהלך חייו: מזון, בגדים, אלקטרוניקה. אנחנו כבר צורכים כ-25% יותר משאבי טבע משכדור הארץ יכול לחדש.
אם האוכלוסייה תגיע ל-9 מיליארד עד 2050, הקרן העולמית לשימור חיות הבר מזהירה שננצל כבר משאבים ביולוגיים בכמות של שני כדורי-ארץ. המחסור במשאבים טבעיים כבר יוצר סבל בפלנטה שלנו.
ל-805 מיליון אנשים ברחבי העולם אין די מזון. אך לא זו הבעיה: קיים בזבוז עצום של משאבים מנקודת הייצור ועד לצריכה. עודפים גדולים של דגן נרקבים במחסנים בחלק אחד של העולם, בעוד אלפים מתים מרעב בחלקו האחר. 10% העניים ביותר צורכים רק 0.5% ממשאבי העולם, בעוד 10% העשירים ביותר צורכים 59% מהם. למעשה אפשר לצמצם לכמחצית את השימוש במשאבים ואת הזיהום אם 700 מיליון העשירים בעולם (10%) יבחרו לחיות ברמת חיים ממוצעת. 20% מהאוכלוסייה אחראים ל-80% מצריכת המשאבים הטבעיים; אינני סבור שעלינו ללכת רחוק כדי להציל את הפלנטה שלנו.
גנדי אמר פעם, "יש בכדור הארץ מספיק כדי לספק את כל צורכי האנושות, אך אין מספיק כדי לספק את חמדנותו של אדם אחד."
אם נהיה מודעים יותר לצריכה שלנו כפרטים וכחברה נוכל אולי להקל על המחסור במשאבים ולשלוט בהרס שאנו גורמים לכוכב הלכת שלנו.
מהיכן נתחיל? מהדברים הקטנים שאנו צורכים מדי יום; האוכל שאנו אוכלים, הבגדים שאנו לובשים, חומרי הניקיון שבהם אנו משתמשים, הזבל שאנו מפיקים, הדרך שבה אנו נוסעים לעבודה. בכל אחד מאלה אפשר לצמצם את העקבות שאנו מותירים על הסביבה שלנו. ככל שנהיה מודעים יותר, צנועים יותר ומחוברים לרשת החיים שלתוכה אנחנו ארוגים, במקום להיות טפיל שרק לוקח ואינו מתחשב במארח – אולי נוכל להפוך למטפחיה של הפלנטה הזו.
לדעתי מטרת האדם היא ליצור הרמוניה עם הטבע ולעבוד איתו, במקום לשבור את החוקים שלו. זהו תפקיד של תמיכה ואחריות ולא של הרס וניצול, ואולי כאן טמון אחד הסודות העמוקים לאושר שלנו ולאבולוציה שלנו כבני אדם.