כיצד נוצר האדם? מהו מותר האדם על הבהמה ובמה הדבר מחייב אותו? מהם הכלים שניתנו לאדם ואיזה יעוד נועד לו? בשאלה זו עסקו סיפורי המיתוסים העתיקים בעולם כולו.
במיתולוגיה היוונית מופיעות מספר גרסאות לסיפור יצירת האדם, ובמאמר זה נתייחס לאחת המרכזיות שבהן.
על פי גרסה זו, יוצר האדם היה פרומתאוס (אשר פירוש שמו: "מחשבה תחילה"). פרומתאוס היה טיטאן, כלומר אחד מן האלים המקוריים, שלפני האלים האולימפיים המוכרים. כאשר נלחם זאוס לביסוס שלטונו מול הטיטאנים, שמע פרומתאוס בעצת אביו והיה היחיד שסייע בידו נגד אחיו שלו, ולכן לא נכלא עימם בבטן האדמה. לפרומתאוס היה אח פוחז בשם אפימתאוס (אשר פירוש שמו: "מחשבה שלאחר מעשה"), שהיו לו רעיונות רבים, אך מעט תבונה לבצעם בצורה נכונה. למעשה, אפימתאוס היה הראשון שניסה ליצור אדם, אך אצבעותיו המגושמות השכילו ליצור רק חיות והוא העניק להן מתנות נפלאות: קונכיות, פרווה ושריונות, שיניים וציפורניים חדות, זריזות, כוח וכושר התרבות והישרדות.
פרומתאוס התעניין ביצירת אחיו, וכשראה שכל ניסיונותיו ליצור אדם נכשלו, נטל את היוזמה לידיו, בלל עפר במים (כלומר – איחד את ניגודי השמים והארץ) ובנה את האדם זקוף, בצלם האלים. כדי לפצות את האדם על כי נותר עירום וכל המתנות ניתנו כבר לחיות, הלך פרומתאוס לכלב ולקח ממנו נאמנות, מהשועל הביא ערמה ומהנמר עזות. הוא הוסיף מעט מאור הכוכבים, מנה של ערגה לצדק, יופי והרמוניה ואת כל אלה הביא לאדם.
מכאן ואילך, הוכיח פרומתאוס את אהבתו וחמלתו לגזע האנושי אשר יצר, ואף שילם על כך מחיר כבד. בתחילה נהנו האלים מן האדם, אשר כיבד אותם, ערך להם טקסים והקריב עולות ומנחות. אולם תביעות האלים לזבחים הביאו את האדם לסף רעב ואז התערב פרומתאוס והציע חלוקה של הזבח. הוא חילק שור ענק לשתי חבילות: באחת שם את העצמות ועטפן בשומן נוצץ, ובשנייה שם את הבשר ועטפו בחלקים פנימיים בלתי אכילים. הוא הזמין את זאוס לבחור וכמובן שזה בחר בחבילה הנוצצת. אך כשפתח אותה הבין כי פרומתאוס העדיף את טובת האדם על פני טובת האלים וכי חלקי הזבח הטובים יישארו כעת לבני האדם. זאוס הזועם החליט להעניש את האדם על התרמית, ושלל ממנו את ניצוץ האש.
האדם ישב כעת סובל מקור ומרעב והחל לגווע בחוסר ישע. ככל אב רחום וחכם, נחלץ פרומתאוס לעזרת האדם: הוא טיפס אל אחד ההרים וכאשר חלפה מרכבת השמש על פניו, גנב ניצוץ אחד שניתז מגלגליה והחביא אותו בגבעול צמח חלול. רחוק מעיני האלים, שב פרומתאוס בחשאי אל פני האדמה והדליק מחדש את האש במושבות האדם.
"הפתעה" נוספת שנשלחה על ידי זאוס הייתה פנדורה (שפירוש שמה: כל הדורונות), אישה מופלאה שהאלים חננו אותה ביופי ובכישרונות אמנותיים. אולם זאוס ידע כי פרומתאוס לא ייפול בפח ולכן שלח אותה לאחיו אפימתאוס, וזה התלהב ולקח אותה, למרות אזהרת אחיו. הסוף הידוע היה כי מחמת סקרנותה שחררה פנדורה שלל צרות ופגעים מתיבה חתומה אל אוויר העולם.
זאוס הבין, כי פרומתאוס עלול להפר במעשיו את הסדר שבין שמים וארץ, ולכן הרחיקו אל הרי סקיתיה הנידחים. הוא תבע ממנו כי יגלה את הידוע לו על הנבואה כי אחד הבנים שייוולד לזאוס, עתיד להורגו ולרשת אותו ביום מן הימים. פרומתאוס סירב, וזאוס כבל אותו לסלע גדול ושלח עיט אימתני שינקר את כבדו. בכל יום היה העיט אוכל את כבדו ובכל לילה היה הכבד צומח מחדש.
כך נמשך עונשו, יום-יום ולילה-לילה במשך זמן רב. לבסוף, שוחרר פרומתאוס על ידי הגיבור
(חצי-אדם חצי-אל) הרקולס. לפי סיפור אחד, קטל הרקולס את העיט בחיציו, בדרכו לביצוע אחת ממשימותיו. לפי גרסה נוספת הייתה מעורבותו של הגיבור עקיפה, בכך שפצע בטעות את אחד המורים החשובים של גיבורי יוון: הקנטאור (אדם-סוס) חירון. הפצע לא הגליד וחירון בן-האלמוות ביקש בייסוריו למות. הוא שיחרר את פרומתאוס והעביר לו את תכונת האלמוות, כדי שיוכל להיפטר מן העולם. כך או כך, ברור היה כי שחרורו והשבתו של פרומתאוס לאולימפוס נעשתה בהסכמת זאוס, אבי הרקולס.
הפעם האחרונה בה היה פרומתאוס מעורב בגורל האדם, הייתה כאשר הזהיר את בנו, דאוקליון, כי בקרוב יבוא מבול על הארץ וכי עליו לבנות תיבה ולעלות עליה עם אשתו פירהה, בתם של אפימתאוס ופנדורה. בתום המבול, שהכחיד את יושבי הארץ, יצר הזוג מחדש את בני האדם מאבני השדה שזכו לברכת האלים.
המיתוס על פרומתאוס הוא המיתוס על האב הקדמון, אשר יצר את האנושות. למרות שכיום רבים מתייחסים אל סיפורי המיתוסים כאל אגדות ילדים, אנו יודעים כי תפקידם המרכזי הוא להביא מודלים אשר יענו על שאלות מהותיות ויציבו אבות טיפוס אידאליים להבנת הסדר והאיזון הנכון לעולם ולאדם. תפקידנו כבני אדם הוא להתבונן בהם, ולשאוב מהם את הדגמים אליהם עלינו לשאוף.
פרומתאוס כאב טיפוס מגלם את הפטרון-האב, וכבניו ובנותיו עלינו להבין את הטמון בדרך פעולתו ולנסות ליישם זאת בחיינו אנו. הטיטאן היוצר חונן בכמה תכונות משמעותיות: ראשית, ברצון יצירתי אשר כשמו, מכוון בתשומת לב במחשבה לפני מעשה. תכנון זהיר ומתאים אינו סותר את הדחף היצירתי, אלא משביח את התוצאה. שנית, פרומתאוס מוכיח כי הוא אוהב את האדם שיצר וחומל עליו. פרומתאוס מבין כי כדי להחיות את האדם ולהתאימו לייעודו עליו להביא לו מהניצוץ, אשר יהפכו ליצירה מושלמת ונכונה יותר בצלם האלים. ניצוץ זה הוא אש החכמה. ניצוץ זה הוא היחיד שיוכל להוסיף באמת את הערך המוסף לאדם. בעלי חיים אינם זקוקים לו, שכן תכונותיהם הפיזיות מספיקות להם, אך האדם זקוק לאש החיצונית והפנימית כאחד, כדי לשרוד, ולא כחיה. כדי להביא את אותו הניצוץ, פונה פרומתאוס אל השמש. השמש אשר במהותה מהווה מקור בלתי נגמר לנתינה מתמדת, בלא שכוחה ייגרע. השמש השופעת אש, אור וחום מתוך כוח פנימי קבוע והיא מבטאה את העיקרון והיישום של החכמה המניעה ומקיימת את החיים בעולם. ברור שאילו היה פרומתאוס מביא את השמש כדי לשאוב מחכמתה, היה העולם נכחד, ולכן הוא כולא ניצוץ קטן, שולי, מגלגלי מרכבת השמש בגבעול, ומביאו לגזע האנושי כולו. הבאת ניצוץ במידה הנכונה, אותה יהיה האדם מסוגל להכיל, גם היא מורה על הבנתו וחמלתו של פרומתאוס על בני האדם. אולם התהליך אשר החל בבריאה, של פיצול העולם לניגודים משלימים (כגון יום-לילה, שמים-ארץ, תכנון-פזיזות) פועל את פעולתו גם כאן.
אחיו של פרומתאוס, אפימתאוס, מייצג את המקרים בהם הדחף אינו מתורגם למעשה של חכמה, ולכן הוא מקבל את פנדורה, מתנת זאוס המרהיבה, למרות אזהרת אחיו החכם. התולדה של מהלך מוטעה זה על ידי אבטיפוס היא פורענות עד קץ הדורות. כתאומו של פרומתאוס, מהווה אפימתאוס אב טיפוס שלילי, לא בשל כוונות רעות, אלא מבורות וכניעה ליצריו. חוסר המחשבה, המביאה לחרטה שלאחר מעשה, מולידה את הצרות והפגעים המלווים את האדם כל ימיו.
אולם התמונה אשר הוטבעה בזיכרון הדורות מן המיתוס הזה, ולא לשווא, היא תמונתו של פרומתאוס הכבול אל הסלע וסובל עינויים, כאשר העיט יורד ואוכל את כבדו מדי יום, לאחר שהכבד צומח בכל לילה מחדש. לכאורה, תמונה מזעזעת זו מייצגת את שרירות הלב והאכזריות של האלים. נראה כאילו זאוס גומל רעה תחת טובה לטיטאן, שסייע לו נגד שאר הטיטאנים, אחיו. אולם אכילת הכבד אינה מעשה ברברי הראוי לציפורי טרף. באכלו את הכבד במשך היום מונע העיט, בהוראת זאוס, מפרומתאוס לבטא את האש הפנימית שלו. הכבד מייצג את מקומם של הרגשות וההתלהבות, אשר יגרמו לאדם לבטא את דחף חכמתו הפנימית במעשים נכונים ואינטליגנטיים כלפי חוץ (במקרה של פרומתאוס – יצירת האדם למשל). העובדה שפרומתאוס נקשר ליצירתו וקירב את האדם לאלים, על ידי ניצוץ אש החכמה שגנב עבורם, עלולה הייתה לערער את סדר הדברים הנכון ביקום. זאוס, כאבי האלים הממונה על שמירת החוק והצדק בעולם, היה חייב לכן לרסן את פרומתאוס ולמנוע ממנו את ביטוי אש היצירה הפנימית שבתוכו.
אולם את פרומתאוס, שיצירתו הייתה אותנטית ורצויה בסופו של דבר, אי אפשר היה להמית
והוא המשיך להצמיח את אותה אש פנימית של בריאה חכמה וחומלת בתוכו, בלילה – עת שהמסתורין שולט וההתבוננות הפנימית מאפשרת לחדש בצורה נכונה יותר את האותנטי שנכחד במשך היום. בתהליך זה מזדכך פרומתאוס, אמנם בייסורים, אך ללא ליאות. בתהליך של שנים ארוכות, הוא מצמיח בתוכו שוב ושוב את האש הפנימית, עד אשר מורה גדול (זאוס, חירון) מכיר בטיהור ובהתקדמות שעשה ושולח את שליחו להעניק לו חירות וחיי אלמוות.
בני האדם מכילים בתוכם את הגרעין שהעניק להם פרומתאוס, אביהם. כל אחד מאיתנו יכול להתבונן בחייו ולשאול את עצמו כיצד ומתי הוא מבטא את הרצון הנעלה שבו – האם הוא מיישם את הדחף שלו למעשים נכונים בחכמה ובחמלה כלפי העולם סביבו? האם הוא יוצר לעצמו עולם אותנטי? גם אם התשובה היא: עדיין לא, הירושה החשובה ביותר שלנו מאבא-פרומתאוס היא: אסור לאבד את האש הפנימית. יש להצמיח מחדש בכל לילה את הנחישות להכניס חכמה וחמלה לחיינו ולבטאם בצורה נכונה כלפי העולם.
יש בנו את הכוח לעשות זאת, בהתמדה, גם אם אנו נתונים לזלילת העיט של חיי היום-יום הציניים והחומרניים. בלילה של ההתבוננות השקטה פנימה, נלבה מחדש את הניצוץ שהביא לנו פרומתאוס, נזכך ונטפח אותו כדי שנוכל לחשפו כלפי חוץ בלי שיכבה אלא יאיר באהבה וחמלה לנו ולאנשים המחפשים חכמה פנימית, סביבנו.
אהבת החכמה
