"אהבה, ילדתי", אמרה סבתא ונטלה את ידי הקטנה בין ידיה הבצקיות והחמימות, "אהבה זה הגעגועים לשקיעה ולזריחה"… אמרה ושתקה; אבל בתוך השתיקה שמעתי שיש המשך. "ביום עובד השמש והוא רץ כל היום אחרי הלבנה" המשיכה סבתא שעות מאוחר יותר, כשעמדתי על שרפרף לידה, וקיבבנו קציצות עם תבליני כישוף במינון מדויק, "הם נעים במעגל בתיאום מושלם ועושים לנו יום ולילה. אלה, היום והלילה נפגשים רק פעמיים ביום לשעה של אהבה. זה מספיק", חייכה. "לכן, ילדתי, השקיעה והזריחה זה…" שתקה סבתי את שקיעותיה ואת זריחותיה ויצקה את אהבתה לקציצות בתשומת לב ובכוונה מלאה. השילוב היה מושלם. קציצות בטעם של אהבה.
כשאנחנו עושים מעשה, ולא משנה מה הוא – תיקון אוטו, קציצות, עבודה לאוניברסיטה, או נגינה – עם תשומת לב, כלומר, "שמים את הלב", עושים מעשה עם אהבה, הרי שזהו המעשה השלם. כך אנו חווים בתוכנו את האיחוד הפנימי בין מהות עליונה, מופשטת – האהבה, לביטויה בעולם החומר – המעשה.
תחשבו מגן דוד; משולש שקודקודו בשמיים, הוא עולם הרוח, ומשולש המכוון לאדמה, הוא עולם החומר. המשולשים משתלבים זה בזה עד לנקודת האיזון המושלם. אנו, בני האדם, יכולים לבחור אם להביט למעלה או למטה; אם לשקוע רק בחיי החומר, בהישגיות, בחמדנות, כדי לנסות למלא איזה בור פנימי שחש ריקנות, או אם להתנתק רק לבועת "רוחניות" ולשקוע בכתבי קודש כלשהם, ללא מפגש עם חיי היומיום המציאותיים. המגן דוד מספר לנו שאפשר לחבר, ושצריך לחבר בין מעלה ומטה; לקשר בין מה שקורה לי בחיים האלה, לבין מה שקורה לי בפנים; שהאחד הוא מראה של השני. אלא שבשביל לחבר צריך להכיר את החלקים השונים, ובשביל להכיר את החלקים צריך לדעת מהו השלם. בדיוק כפי שבעברית השורש א.ח.ד מבטא גם אחדות וגם אחד ויחיד. כמוהו גם השורש י.ח.ד, המבטא את היחד אבל גם את הייחודי, הספציפי. שתי המילים כוללות בהטיותיהן את האינדיבידואלי והאוניברסלי גם יחד. יונג טען שכשהאדם מגיע לאינדיבידואציה, הוא נוגע במהות העמוקה האישית שלו. נגיעה זו מאפשרת לו הכרה במהות כזו גם אצל האחר, והכרה בכך שמהות זו הנה, למעשה, אוניברסלית.
המהות הפנימית המיוחדת שיש לכל אחד מאיתנו, ולא משנה איך נכנה אותה – תודעה, ניצוץ, נשמה, צלם אנוש, בשורשיה היא אותה מהות, אלא שהיא באה לידי ביטוי בצורות שונות אצל גברים, נשים, יוצאי תרבות זו או תרבות אחרת. כך שגם אם ה"מעטפת" שונה, ודעותינו חלוקות, הרי שבלב כולנו שואפים לדבר אחד, לאהבה.
בזוגיות למשל, חשובה ההיכרות עם האפיונים הייחודים שלנו כגבר ואשה, כאני ואת/ה, אפיונים ללא עדיפות ערכית – מי טוב יותר ומי פחות – וזאת כדי לעבוד עם האפיונים, לא נגדם, ולהיעזר בהם להתפתחות. כמו שבתוך סוללה אחת מתקיימים בשני קצותיה הפלוס והמינוס, ובזכות המעברים החשמליים ביניהם ניתן להפעיל מכשירים רבי עוצמה. כך גם בזוגיות, אנו יכולים להשתמש ב"מעברים" מאחד לשני, כולל ריבים, דיאלוגים ואהבה, כחומר לעבודה ולהתפתחות. כך עשוי הקשר להפוך לגנרטור בעל עוצמה חזקה, למקור של כוח, אהבה, נדיבות וסבלנות, לבני הזוג ואף לסביבתם.
אבל לא רק בזוגיות, אלא גם בכל רגע בחיינו, בכל דיאלוג שאנו יוצרים – עם הבוס, ההורים, החברים, עם הילדים שלנו, עם מקום העבודה, היריבים, עם החלומות שלנו או עם אלוהים – נוצר משהו בחלל שבינינו לבין הדבר השני. עצם היכולת לקיים דיאלוג פותחת פתח לבדיקת העמדות השונות ולזיהוי של המשותף, וזוהי גם הסכמה לכך שהדיאלוג עשוי להשפיע על שני הצדדים.
"קבלת הדיאלוג היא השלמה עם האפשרות של הליכה לקראת גורל משותף בדרכים שונות" (פרננדו שוורץ, "דרך האושר, הפילוסופיה החיה של סוקרטס").
כשאנו בתוך דיאלוג, אנו נוטים להזדהות עם נקודת הראות והרגש שלנו. אולם אם נצליח, כמו ממעוף הציפור, לצפות ב"קולות" השונים שבדיאלוג, ולמצאם גם כקולות שונים בתוכנו, הרי שהדיאלוג יהפוך מחיצוני לפנימי, וכשאנו מכירים בו גם כדיאלוג פנימי, אנו זוכים להכרה ולאינטגרציה של הצדדים השונים שבנו, ואולי להבנת המהות המשותפת שמעבר לנקודות המבט השונות. כל חיבור פנימי כזה, משחרר לעיתים תחושות של חיוניות, שלמות, אהבה… ומהי האהבה אם לא הכמיהה של הנפרדים לשוב ולהתאחד. כמה ממלאת אותנו באושר התחושה שמישהו באמת "איתנו", שמישהו חש וקולט את האמת הכי עמוקה שלנו. איזו התעלות אנו חשים כשהצלחנו "לגעת" במישהו באמת, להגיע לקרבה של הלב, לחוש שהלב נפתח, והאמת הפשוטה יכולה להיחשף לאורה המחמם של האהבה. כמה פשוט. כמה קשה.
אם אנחנו לא מוותרים לעצמנו, ומנסים להיות כל יום קצת יותר קרובים לאמת שלנו, קצת יותר טובים לאחרים ממה שהיינו אתמול, הרי שבכך אנו משלבים את הפנים והחוץ, מפגישים בין המשולש העליון לזה התחתון, ובונים בתוכנו את המגן דוד, שמרכזו אהבה, היא מהות האחדות.
