philosophy
פילוסופיה
אהבת החכמה
art
אומנות
volunteer
התנדבות
mistical
מיסטיקה
medicine
מדע ורפואה
sport
ספורט
human-society-world
אדם- חברה- עולם

פילוסופיה אקולוגית

בתרבויות העתיקות האמינו כי יש בכוחה של ההתבוננות הפשוטה והעדינה בטבע, ללמדנו את התשובות. כל יצור, כל מופע ביקום, יכולים ללמדנו על עצמנו ועל העולם. בסיסה של אמונה זו הוא בהבנת הקשר הקיים בין כל ההוויות. הקשר לא מסתכם רק ביחסי גומלין ביניהן, אלא נובע ממהות אחת המשותפת לכל היצורים, ומחוקי טבע החלים על הכול.

"מי שמצליח לפקוח את עיניו לחיים, יכול לקלוט אותם מכל סביבותיו. המינרל, הצמח, בעל החיים, בן האנוש, הגיבורים – כל זה חי, נושם, רוטט ונע. החיים לובשים את הצורה והצפיפות שהם צריכים. הם הופכים לדג במים, לעופר איילים ביער, לסלע בהרים, לברק בשמים, לנשיקה על השפתיים, לנצנוץ להב החרב, לרשרוש מתוך דממה, לצורות עמומות וחולפות בלילה, לקולות שמדברים אלינו עמוק מתוכנו, למוזיקה של אבן במקדש עתיק." (חורחה אנג'ל ליברגה, מייסד אקרופוליס החדשה).

הטבע

אנו בני אדם – מעלינו השמיים, לרגלינו האדמה. סביבנו צורות חיים רבות הלובשות פנים אינספור – שפע מיני צמחים ובעלי חיים העוטים צבעים וצורות. כילדים, פנייתנו לטבע היתה יומיומית, תמימה, ידידותית וסקרנית. כאנשים בוגרים, המפגש עם הטבע מצטמצם לידי טיול בשבת נעימה, או צפייה במסך באחד הערוצים. מדי פעם, תוך כדי מרוץ החיים, אנו עוצרים ונענים לקריאתו הבוקעת דרך השחר המפציע, ענני הסתיו, יפי הפרח, המעוררים בנו שוב ושוב קולות פליאה וגעגוע.
האם אנו עוצרים להקשיב? הפליאות והגעגועים הללו הם מה שנותר מאותן עיניים ילדותיות וסקרניות, השואלות ללא הרף: מה זה? איך? למה?
אותן השאלות הראשוניות שהופכות דרך העיניים הבוגרות, לשאלות המהותיות ביותר – מי אני? מהו יצור אנושי? מהו הקוסמוס? מהו הקיום?

בתרבויות העתיקות האמינו כי יש בכוחה של ההתבוננות הפשוטה והעדינה בטבע, ללמדנו את התשובות. כל יצור, כל מופע ביקום, יכולים ללמדנו על עצמנו ועל העולם. בסיסה של אמונה זו הוא בהבנת הקשר הקיים בין כל ההוויות. הקשר לא מסתכם רק ביחסי גומלין ביניהן, אלא נובע ממהות אחת המשותפת לכל היצורים, ומחוקי טבע החלים על הכול. כך, למשל, חוק המחזורים – המתבטא בלידה ומוות, או ביום ולילה – משפיע גם על האמבות וגם על בני האדם, כמו גם על גלקסיות רחוקות וגדולות.
סוקרטס שאל את פיידרוס: "וכי סובר אתה שאפשר להבין טבעה של נשמה הבנה ראויה לשמה, בלא להבין טבעו של כלל העולם?", ואילו אפלטון אמר: "דע את עצמך ותדע את העולם ואת האלים".
אם ברצוננו להבין את טבעה של נשמתנו, עלינו להבין את טבעו של כלל העולם, ואם ברצוננו לדעת את העולם, עלינו לדעת את עצמנו.

מהו טבעו של העולם? מהו טבעה של נשמתנו? ננסה לבחון שאלות אלו דרך יחסי הגומלין הקיימים בין הטבע, העולם והאדם. בשלוש מאות השנים האחרונות, חל תהליך שעיקרו התרחקות האדם מהטבע כתוצאה משינויים טכנולוגיים וחברתיים. בהתחלה איבדנו את הקשר לנשמת הטבע ואז בהדרגה את דמותו ואת תבניותיו. תהליך זה הביא לתפיסה מנוכרת המפרידה בין האדם לשאר היצורים ושמה את היצור האנושי במרכז הבריאה. מנקודת המבט הזו, הרחיק האדם לכת לכדי החשיבה שכל היצורים, כולל העולם, נוצרו למענו. על כן היחסים בין האדם לבין העולם הפכו ליחסים שבין אדון לקניינו, בין האדם המכניסט לכדור הארץ המכונה. זוהי ההשקפה המכנית הרווחת כיום, שעיקרה: תפיסת העולם כמעין מכונה שהדרך הטובה ביותר להבינה היא באמצעות פירוקה לחלקים נפרדים. השקפה זו מאמינה גם כי החיים נוצרו כתוצאה מפעולה מקרית של חוקי הפיזיקה והכימיה, האבולוציה היא עניין של תחרותיות חסרת רחמים והעולם הטבעי קיים כדי שינצלו אותו. מתוך תפיסה זו, היחסים בינינו לבין הקוסמוס החלו להתבסס על קשרים כלכליים: הטבע נתפס כמקור לרווח, כסחורה שנועדה לשרת אותנו, ולא כיצור חי.

האם העולם נוצר למען האדם?

כדי לבחון זאת, בואו נניח שיש פשפש שחי על הגוף שלנו. הוא מוצץ את דמנו ומאמין שנוצרנו למענו. לא נוכל לקבל קביעה זו. באותו אופן לא ניתן לקבל את הקביעה שכדור הארץ הוא מכונה שנוצרה למען האדם והוא מיועד לניצולו של האדם – לכיבוש וקניית אדמות, ולשימוש במשאבי הטבע.

אם כך, מהו כדור הארץ?
האם כדור הארץ דומה לנו?
האם הוא חי?

האם אנו יכולים לומר שהוא אינו חי רק משום שהוא אינו כמונו? כיוון שהוא לא רץ, לא שותה מים, לא בוכה או מדבר? ניתן להרחיב אלגוריה זו. כאשר אנו צוחקים, האם הפשפש מבין שאנו צוחקים?
לכל דבר יש חיות משל עצמו. המולקולות של שולחן למשל, הן אקטיביות ככל שהן צריכות להיות, בהתאמה לטבע שלהן. אם הן היו אקטיביות יותר, הן היו בצורת נוזל. אם הן היו עוד יותר אקטיביות, הן היו מקבלות צורת גז.
יצור חי עובר תהליך בחייו – האם נוכל לטעון שפחם אינו חי? הפחם עובר טרנספורמציה והופך ליהלום. הוא עובר דרך תהליך של אבולוציה. גם לכדור הארץ יש תבנית של אבולוציה והוא מגשים אותה באופן מושלם.
על פני האדמה קיימים מגוון צורות החיים שאנו מכירים. האם יצור שמכיל יצורים חיים בתוך המבנה שלו יכול להיות ללא חיים? האם תינוק יכול להיווצר ברחם חסרת חיים?
לאור אלו לא ניתן לקבוע שכדור הארץ הוא מכונה שנוצרה למען האדם. הוא עובר תהליך של אבולוציה וברור שיש בו חיים. ניתן לומר שכל דבר הוא חי: הטבע הוא חי, הקוסמוס הוא חי, האדם הוא חלק מהטבע והקוסמוס.

מאחר ואנו ממשיכים להתייחס אל העולם כאל מכונה ולא כאל יצור חי, אנו בוחרים בפתרונות הסביבתיים היומיומיים הרווחיים לנו, אך המזיקים מאוד לסביבה. הנזק הסביבתי שנעשה חוזר אלינו בצורות שונות. הזיהום, למשל, הוא האלמנט הבסיסי, הפוגע ביסודות החיים: אדמה, מים, אוויר, אש. את הזיהום באדמה, במים ובאוויר אנו מכירים ורואים את תוצאותיו יום יום. הזיהום באש הוא הזיהום באטמוספירה. שכבת האוזון הופכת דקה יותר והקרניים הרדיואקטיביות של השמש מגיעות ישירות לאדמה.
בגלל הזיהום, אנו עדים לאסונות טבע, בעיות תברואה, אוזלת מקורות הטבע והידלדלות במגוון המינים על פני הכדור.
על פי טענתו של הקוסמולוג המתמטי ד"ר בריאן סווים, העולם נמצא בעיצומה של הכחדה המונית. הוא טוען שלפחות עשרים וחמישה אלף מינים נכחדים מדי שנה ושלו היה טבעה של הפעילות האנושית שונה, או לו בני האדם לא היו קיימים, רק מין אחד היה נכחד אחת לחמש שנים. כלומר, האדם הגביר את קצב ההכחדה הטבעית פי מאה אלף.
כאשר אנו שומעים שמינים נכחדים, איננו חשים צער משום שיצורים מתים. אנו חשים צער מתוך דאגה לעתידנו. זאת משום שאנו תופסים את היצורים האחרים כבעלי תפקיד המשרת אותנו. תפיסה זו משפיעה גם על תפיסתנו את בני האדם האחרים, משום שהיא קשורה בניכור כלפי הסביבה ובסופו של דבר גם בניכור של האדם כלפי עצמו. האדם של המאה ה-21, סובל והופך מבודד מיום ליום. אמנם יש בידיו שפע מכונות, אך הוא אינו מאושר יותר, אלא ההיפך. הטכניקה היא זו שהשתפרה, האדם נשאר אותו הדבר, ואף מצבו הורע.

הזיהום הגדול ביותר נמצא במחשבה: אנו מתעלמים מערך החיים ומחוקי הטבע, מתעלמים מחוק הסיבה והתוצאה, נאבקים בטבע מתוך רעב שאינו פיזי בלבד, אלא מתוך רעב שעיקרו להשיג יותר, ושוכחים את המחיר שילדינו וסובבינו יצטרכו לשלם, ואת תוצאות הניצול והפגיעה. ככל שהזיהום במחשבה ממשיך, כך הולך גם הזיהום הפיזי ומתגבר.

כיום נעשים מאמצים לתיקון ומתקיימים ניסיונות למציאת פתרונות: גדלה המודעות לחשיבות המיחזור, לחשיבות השימוש בחומרים שאינם פוגעים באוויר, ביבשה ובים. התפתחו שיטות הקשורות בגינון, ומעמיק המחקר הנוגע לתחבורה ולתעשייה. אך רבים מהפתרונות הם נקודתיים בלבד, ואינם מביאים עימם שינוי מהותי ברעיונות ובאידיאות. הבעיה הגדולה ביותר היא שכאשר אנשים בוחרים בפעולות של ייצור וצריכה, אך אינם חושבים על העתיד ועל החיים המקיפים אותם. ההבנה שישנו רק כדור ארץ אחד, נדחית. כדור הארץ הוא המקום המתאים ביותר עבורנו למחייה ולמרות זאת המגמה היא לחפש מקומות חדשים במקום לדאוג למה שכבר קיים בידינו.
הקושי נעוץ בכך שהפתרונות האמיתיים דורשים שינוי של הרגלים, וזהו דבר המצריך מאמץ רב. כולנו מסכימים שיש למחזר ולמנוע זיהום, אך ביום יום אנו שוכחים או מוותרים. שימור הסביבה דורש את הורדת הצרכים המידיים והאישיים שלנו מראש סדר העדיפויות, לטובת צרכי הסביבה והקהילה בטווח הרחב. שינוי כזה יכול לבוא רק מתפנית בצורת החשיבה. המודעות לגבי הגנת הטבע היא דרך חיים הנובעת מטרנספורמציה של רעיונות נכונים להתנהגות נכונה, פעולות נכונות.

חזרה לנשמת הטבע

אם כך, מה עלינו לעשות? עלינו לחזור לנשמת הטבע, להשקפה הטבעית, האקולוגית. אנו זקוקים לשינוי לא מבוטל שדורש ניעור מהישנוניות שלנו. לכן, עלינו לדעת את עצמנו, ללמוד להכיר את עצמנו בתוך הטבע, להכיר את חוקי הטבע, לזהות את החיים הפועמים בכל דבר. ניקיונות אקולוגיים אינם מספיקים. עלינו לנקות את המחשבה שלנו. האדם צריך להסתכל אל ליבו ונשמתו, ליצור אלטרנטיבה ולכונן מטאפורה חדשה לעומת הישנה הרואה את "העולם כמכונה". האלטרנטיבה היא לראות את הקדושה שבעולם החי ולהיות שותף ולא מתחרה, זאת על ידי יצירת אינטגרציה של האורגניזמים עם הסביבה במקום מאבק ותחרות. הניעור הנדרש אמנם מדיח אותנו מהעמדה המשוערת של פסגת האבולוציה, אך מאפשר לנו לראות עצמנו כחלקים חיוניים בתוך האינטראקציה של הסימפוניה השלמה.

אנו מציעים את האקולוגיה הפילוסופית. המילה אקולוגיה באה מ "אויקוס-לוגוס". "אויקוס" היא מילה יוונית שמשמעותה המקום שאנו גרים בו. "לוגוס" מגיע מ "לוגיו" שמשמעותו מדע, דיבור. אקולוגיה היא המדע של המקום שאנו חיים בו, הבית שלנו. האקולוגיה היא מדע חדש יחסית והיא עוסקת בכל היצורים החיים וביחסים ביניהם.
הפילוסופיה היא חכמה עתיקה, שתמיד חקרה ועסקה ביחסים הללו: במקומו של האדם בטבע, באחדות, בגילוי ערכים אנושיים כאהבה, סובלנות, נדיבות, שיתוף. הפילוסופיה היא אהבת החכמה. האם אנו יכולים להישאר סטטיים כשאנו באמת אוהבים משהו? אנו רוצים להגיע לדברים שאנו אוהבים, זה מעסיק אותנו. אנו לא יכולים להישאר עומדים, חסרי תנועה. האהבה מביאה תנועה. המשמעות של פילוסופיה היא לא רק שאילת שאלות, היא מאפשרת לנו לחוות את התשובות משום שאנו פועלים במטרה למצוא את התשובות. אנו משלבים תיאוריה ופרקטיקה.

קבוצת המתנדבים של אקרופוליס החדשה מאפשרת לנו לתרגל את הפילוסופיה. אנו פועלים בהתנדבות מתוך הצורך לחיות בהרמוניה עם הטבע ועם הסביבה.

"במקום בו יש כבוד ואהבה לטבע, האדם מקדיש עצמו לשירות חוקי הטבע באופן וולונטרי. כשאנו פוגעים בסביבה שלנו, אנו פוגעים גם באנשים, שהם חלק מהטבע. האדם שיודע שהוא חלק מהטבע, עובד עם הטבע… לכל אחד יש אפיון מיוחד ושונה. כשהאפיונים הללו משותפים, נוצרת סולידריות. אם אנשים מצליחים לעזור זה לזה באופן וולונטרי, סדר חברתי שבו חסכים ועודפים הם בהרמוניה הוא אפשרי." (דליה שטיינברג גוזמן, המנהלת הבינלאומית של אקרופוליס החדשה).

סדר חברתי שנמצא בהרמוניה עם ערכים סביבתיים תלוי בהכרה של האינדיבידואלים שיוצרים את החברה, ובפעולותיהם כתוצאה מכך. הפרט הוא מאוד חשוב משום שניתן לפתור בעיות סביבתיות רק בעזרת ההחלטות והפעולות של הפרט, ולא באמצעות כיוונים תיאורטיים שאינם מיושמים.
האהבה הפשוטה והכנה למראות, לקולות, לצמחים, לעולם ולאדם, היא זכות ויכולת של כל אחד מאתנו. הביטוי של האהבה ושל ערכים נוספים ששימרו את תוקפם בכל הזמנים והמקומות, כסובלנות, כבוד, נדיבות, וולונטריות ויושר, חיוניים כדי להשיג עולם הומני יותר, כדי להיות אדם.

"ישבתי על הארץ בטבורו של הגן, במקום אשר אליו לא יכלו הנחשים להתקרב בלי להתגלות לעין, ונשענתי בגבי אל דלעת צהובה וחמימה.
…ישבתי והשתדלתי שלא להניד איבר. מאום לא אירע. לא ציפיתי שיארע דבר. הייתי כמין חפץ המוטל בחמה והחש אותה, דוגמת הדלועים, ויותר מכן לא ביקשתי להיות.
הייתי מאושר לחלוטין. אפשר כך אנו מרגישים במותנו, שעה שאנו נהיים לחלק מכליל השלמות, ותהא זו שמש ואוויר, או חסד ודעת. מכל מקום אושר הוא: להימוג בתוך משהו שלם ושגיא.
בפקוד זה האושר את האדם, הריהו בא פשוט וטבעי כשינה." ("אנטוניה שלי", וילה קאתר, 1918)

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן